חינוך אמיתי בתקופה לא אמיתית- חלק ה

במאמר הקודם עסקנו ב"יתרון" שבתקופתנו, והוא שיש מיקוד בשאלה כיצד מיישמים את האמת ובעבודת המידות, ופחות מיקוד בשאלת האמת עצמה.

ככלל, ניתן לומר שזהו חלק ממהותה של התורה שבעל פה, המתפתחת מדור לדור, דווקא מתוך החידוש שבכל דור, כמבטא אמת שהיא אמנם אחת, אך באופן הביטוי יש חידוש.

בנוסף, לא פעם, הדחיפה לפיתוחה של תורה שבעל פה נבעה דווקא מתחושת מצוקה רוחנית כללית ומתוך התמודדות עם אתגרי התקופה (דוגמה בולטת לכך היא התפתחות תורת החסידות).

אם נתמקד בסיום דברים אלה, בעבודה חינוכית אמיתית, דווקא בתקופה "לא אמיתית" כתקופתנו, נראה שאחד הנתיבים החינוכיים הבסיסיים מתחיל דווקא בשיקוף התרבות העכשווית לתלמידים החשופים אליה, ולרוב לא מודעים עד הסוף למהותה ההרסנית מחד, אך המבררת מאידך.

לאחר ש"נותנים שם" (של תפיסה שאינה מקבלת אמת מוחלטת) לתופעות ההזויות איתן התלמידים נפגשים כדבר מובן מאליו (לדוגמה תכניות ריאליטי, פרסום אגרסיבי, או שגרה בלתי אפשרית של רשתות חברתיות), ראשית כל נותנים להם כלים להבין, עם מה בכלל הם מתמודדים.

השלב הבא בנתיב חינוכי זה, הוא הסבר עומק, לסיבת חוסר האמת שבדור זה, הנובעת מייאוש עמוק באדם, וכן מחשש אמיתי מתוצאות המפגש עם האמת.

הסבר זה יכול לתת הקלה לבני נוער, החווים וטועמים בעצמם לא פעם ייאוש זה, ולא יודעים מה לעשות איתו, באף מובן.

וכאן, מתגלה מרחב עבודה גדול, לא מתוך בהלה והפחדה, אלא מתוך נחת וביטחון.

ראשית בעיסוק באמת שבאותו חשש מהמפגש עם האמת (כמו שראינו בחלק ג' של מאמר זה, בתיאור מעמד הר סיני), ובכך שלא מעט מהחולשה והמרחק מעבודת ה', נובע דווקא מהכוח העצום שלה, מהאמת שבה, ומסכנת ההתמסרות המוגזמת, הבאה על חשבון החיים הטבעיים והפשוטים.

שנית, שאלת מהות האמונה של האדם באמת עומדת בלב הענין, (ולא השאלה האם ישנה אמת מוחלטת או לא, או אם יש אלוהים או לא, מכיוון שזו שאלה שאינה פתירה לוגית, ותלויה ברמה עמוקה יותר, היא רמת האמונה), והתובנה שתמיד יהיה פער בין האמונה לבין המציאות מחד, אבל מאידך, וכאן הדגש העיקרי, ההבנה שמהות האדם היא לחיות באמונה עמוקה, שאולי מבחינה לוגית היא משאירה מקום לספק, אבל מבחינת ידיעת הלב, היא אמיתית.

העיסוק בידיעת הלב, הוא צורך קיומי בתקופתנו, ולא לחנם. הוא יושב על שורשים עמוקים יותר מהשורשים של החשיבה הלוגית.

והרי כפי שראינו לעיל, שאלת קיום האמת או לא, מבחינת האדם, תלויה הרבה בשאלה הרגשית, שאלת ידיעת הלב, האם ביכולתו לקבל אותה, וזו כבר שאלה אמונית, שאותה יש לברר.

ושלישית, העיסוק בדרך האנושית הנכונה לקבל את אותה אמת מוחלטת, והיא עבודת המידות ותיקון הלב, אשר משאירה גם את האדם בריא, שמח, וגם טבעי, שהרי עיקר חששו הוא מקבלת האמת באופן לא מאוזן.

החידוש של נתיב זה, אינו בשלושת שלביו, שכן הם ידועים לכל.

החידוש הוא, בפרספקטיבה וברצון להליכה בשלושת השלבים הללו, לאור (או לחושך) התקופה הלא פשוטה בה אנו נמצאים.

אם אנו מתבוננים על התקופה בעין אמונית, הרי שלא נוכל להתעלם מכך שקיים בה אתגר, היכול להיות מחריד מחד, אך מן העבר השני (שהרי העיקר הוא לא לפחד כלל, דווקא בגלל שהפחד קיים), אתגר זה יכול דווקא לתת כוחות ל"עליית מדרגה" איכותית בעבודת ה', בחינוך, ובלימוד התורה.

ה"אקלים" התקופתי של התקופה שלנו, יכול לתת מקום, ככל הנראה, לעבודת ה' ייחודית, שלא היתה עד כה, וככל הנראה, אמירה זו נאמרה גם בעבר, בתקופות לא מעטות בהן היו גם כן "אקלימים" לא פשוטים.

לסיום, נציין ששמה של התקופה לבנתיים, הוא "פוסט" (אחרי) "מודרניזם" (המודרניות).

זהו שם שאינו עצמי, אלא הוא מתאר סיום של תקופה, התקופה המודרנית, אך הוא לא אומר בעצם, את שמה האמיתי, או בעצם מהי מהותה של אותה תקופה חדשה, תקופתנו, הבאה אחרי התקופה המודרנית.

ובעצם, הכל פתוח, המלחמה על מהות התקופה רק התחילה, ויש עניין להתבונן בחיים בה כזכות כמו נקודת ראותו של רב יוסף שאמר שהלוואי שיזכה לשבת בצל גלליו של חמורו של המשיח (ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה), לאזור כוחות ולפתחה, בהעמקה וביצירה חינוכית, על מנת שתוכל להיקרא בשם חדש, שאותו, בנתיים איש אינו יכול לומר בוודאות.